יאמטו (ביפנית: 大和民族, ברומאג'י: Yamato minzoku; מילולית: 'קבוצה אתנית יאמטו') או ואג'ין (和人 / 倭人; מילולית: 'אנשי וא'), הידועים גם כיפנים, הם קבוצה אתנית מזרח-אסייתית המהווה מעל ל-98% מאוכלוסיית יפן והם העם היפני העיקרי. מחקרים גנטיים ואנתרופומטריים הראו כי בני היאמטו הם צאצאים של בני היאיוי, שהגרו ליפן מהיבשת החל מהאלף הראשון לפני הספירה, ושל בני הג'ומון הילידים שאכלסו את הארכיפלג היפני במשך אלפי שנים קודם לכן.
המונח עשוי להתייחס גם לאנשים הראשונים שהתיישבו במחוז יאמטו (כיום מחוז נארה). דורות של ארכאולוגים, היסטוריונים ובלשנים יפנים התדיינו בשאלה האם המילה קשורה למילה הקדומה יותר "יאמטאי" (邪馬臺; Yamatai), ממלכה קדומה ביפן (תקופת יאיואי המאוחרת), שהתקיימה בין המאות ה-1 ל-3 לספירה. בסביבות המאה ה-6, שבט היאמטו הקים את השושלת הראשונה והיחידה של יפן. השבט הפך לסיעה השלטת באזור, ומיזג בתוכו את ילידי יפן ומהגרים מהיבשת. מנהיגי השבט גם רוממו את מערכת האמונות שלהם, שכללה פולחן אבות, לדת לאומית הידועה בשם שינטו.
המונח החל לשמש בסוף המאה ה-19 כדי להבחין בין המתיישבים של יפן היבשתית לבין קבוצות אתניות של מיעוטים שאכלסו את אזורי הפריפריה של האימפריה היפנית דאז, כולל בני האיינו, הריוקיונים, הניבך, וכן סינים, קוריאנים ואוסטרונזים (עמים ילידים בטייוואן ומיקרונזים) שצורפו לאימפריה בתחילת המאה ה-20. בסופו של דבר נעשה שימוש במונח כתעמולה גזענית. לאחר כניעת יפן במלחמת העולם השנייה, המונח הפך למיושן משום שהוא מרמז על תפיסות גזעניות פסאודו-מדעיות שנזנחו בחוגים רבים.
שבט היאמטו צמח ככוח דומיננטי במרכז יפן והוביל את המעבר של הארכיפלג לישות מדינית ריכוזית. המבנה המדיני התגבש סופית בתקופת נארה (המאה ה-8), שבה הקיסר ביסס את שלטונו על שלוש קבוצות האיים המרכזיות והכניע קבוצות ילידיות כמו האמישי בצפון. השושלת הקיסרית שנוסדה אז נחשבת לשושלת המלוכה הרציפה העתיקה בעולם ומולכת ביפן עד היום. רק בתקופה המודרנית (סוף המאה ה-19) החילה יפן ריבונות מלאה על האי הוקאידו, תהליך שלווה בדחיקת בני האיינו הילידים מאדמותיהם וניסיון להטמעתם הכפויה בחברה היפנית.
מוצא
הרשומות הכתובות המוקדמות ביותר על העם היפני מקורן במקורות סיניים. מקורות אלו דיברו על בני ה"וה" (Wa), אבותיהם הישירים של היאמטו ושל חקלאים יפנים אחרים. היסטוריונים סינים מוקדמים תיארו את ארץ וא כארץ של מאות קהילות שבטיות מפוזרות. מקורות סיניים מהמאה השלישית דיווחו כי בני הווא ניזונו מדגים נאים, ירקות ואורז שהוגשו על מגשי במבוק ועץ, מחאו כפיים בזמן פולחן (מנהג שעדיין קיים במקדשי שינטו כיום), ובנו תלי קבורה מעפר. הם גם קיימו יחסי אדון-וסאל, גבו מסים, החזיקו ממגורות ושווקים מחוזיים, ונהגו מנהגי אבלות. ה"ויי ז'י" (Wei Zhi), שהוא חלק מ"רשומות שלוש הממלכות", מזכיר לראשונה את ממלכת יאמטאי והמלכה הימיקו במאה ה-3. לפי הרשומה, הימיקו עלתה לכס השלטון של וא כמנהיגה רוחנית לאחר מלחמת אזרחים גדולה. אחיה הצעיר היה הממונה על ענייני המדינה, כולל יחסים דיפלומטיים עם החצר הסינית של ממלכת וי. כשנשאלו על מוצאם על ידי המשלחת של ממלכת וי, טענו אנשי הווא כי הם צאצאים של אנשי וו (Wu), דמות היסטורית מממלכת וו שסביב דלתת היאנגצה בסין, אולם טענה זו שנויה במחלוקת. בני הווא של "נא" קיבלו גם חותם זהב מהקיסר גואנג וו-די משושלת האן המזרחית. אירוע זה תועד ב"ספר של האן המאוחרת" שחובר על ידי ההיסטוריון הסיני פאן יה מאה ה-5 לספירה. החותם עצמו התגלה בצפון קיושו במאה ה-18.
ראיות ארכאולוגיות מראות כי דוברי שפות יפוניות (Japonic) נכחו לראשונה באזורים הדרומיים והמרכזיים של חצי האי הקוריאני. חקלאים דוברי יפנית אלו מחצי האי הוחלפו או נטמעו מאוחר יותר על ידי דוברי שפות קוריאניות שהגיעו מדרום מנצ'וריה, דבר שככל הנראה גרם להגירת היאיוי ולהתפשטותם בתוך הארכיפלג היפני. ויטמן (2012) טוען כי חקלאי היאיוי היו נפרדים מבחינה אתנית מהפרוטו-קוריאנים ונכחו בחצי האי הקוריאני במהלך תקופת קדרות מומון. לפי טענתו, שפות פרוטו-יפניות הגיעו לחצי האי הקוריאני בסביבות שנת 1500 לפנה"ס והוכנסו לארכיפלג היפני על ידי חקלאי היאיוי בסביבות שנת 950 לפנה"ס, במהלך תקופת ג'ומון המאוחרת. שפות קוריאניות הגיעו מאוחר יותר ממנצ'וריה לחצי האי הקוריאני, בסביבות שנת 300 לפנה"ס, והתקיימו לצד צאצאי המגדלים דוברי-היפנית של תקופת מומון (או הטמיעו אותם). לשתי הקבוצות הייתה השפעה הדדית זו על זו, ו"אפקט מייסדים" מאוחר יותר צמצם את המגוון הפנימי של שתי משפחות השפות.
באופן כללי, התיאוריה המקובלת ביותר היא שהיפנים של ימינו הם בעיקר צאצאים של בני היאיוי, וככל הנראה גם של מהגרים ממזרח אסיה היבשתית מתקופת קופון, ובמידה פחותה יותר, של אוכלוסיית הג'ומון ההטרוגנית שהתקיימה קודם לכן בארכיפלג היפני.
גנטיקה
באופן כללי, בני היאמטו (היפנים) קרובים לאוכלוסיות מודרניות אחרות במזרח אסיה, כאשר הקוריאנים הם קרובי המשפחה הקרובים ביותר שלהם. הם קרובים גם לאוכלוסיות ה"האן" מצפון סין ומבחינה גנטית מהווים קבוצת ביניים בין הקבוצות היבשתיות לבין קבוצות הריוקיו והג'ומון הילידיים.
מחקר אחד מתאר את בני היאמטו כעירוב של מוצא קוריאני ומוצא ג'ומון, ומציין שהם קרובים יותר לאנשי תקופת היאיוי בעלי זיקה בולטת לג'ומון, מאשר לאוכלוסיות יבשתיות אחרות במזרח אסיה. מחקרים אחרים מראים כי ליפנים מודרניים יש מרכיבים תורשתיים המגיעים לשיאם במונגולים ובתושבי אזור הבאיקל העתיקים – מאפיין המשותף גם לקוריאנים מודרניים.
בנוגע לתתי-קבוצות של סינים (בני האן), בני היאמטו קרובים לאוכלוסיות שנמצאות במונגוליה הפנימית, בצפון-מזרח סין (למשל ליאונינג ושאנדונג) ובשאאנשי. בקרב אוכלוסיות שאינן ממזרח אסיה, בני היאמטו מראים זיקה לקבוצות כמו בני השרפה (דינגג'יה), צפון-מזרח סיביריים ואוכלוסיות מאוקיאניה. לפי מחקר משנת 2025, אוכלוסיות עתיקות מאזור ליאודונג בסין תרמו משמעותית למטען הגנטי של היפנים לאחר תקופת המדינות הלוחמות.
הקמת השלטון המרכזי
בני היאמטו, אשר הושפעו רבות מהתרבות הקוריאנית והסינית, ביססו את מרכז כוחם באזור נארה (מרכז האי הונשו) במאה הרביעית לספירה. תלי קבורה ענקיים (קופון) שנבנו עבור האצילים מזהים את הסגנון הייחודי של היאמטו; קופון "דאיסן" בקבוצת קופון מוזו בסאקאי נחשב לאחד הגדולים בעולם מבחינת שטח פנים, וגדול בשטחו אף מהפירמידה הגדולה של גיזה. תלים אלו נבנו לאורך תקופת קופון (המאה ה-3 למאה ה-6), אך תלי השושלת באזור המרכז (במיוחד בעיר סאקאי) בלטו בגודלם ובעיצובם.
בני היאמטו החלו לבסס את כוחם במרכז יפן במהלך תקופת קופון. הם הסתייעו בטכנולוגיות צבאיות מתקדמות שהגיעו מחצי האי הקוריאני, כגון שימוש בסוסים וייצור כלי נשק ושריון מברזל, שהעניקו להם יתרון ארגוני וטכנולוגי משמעותי. בעזרת שילוב של כיבושים צבאיים ובריתות פוליטיות, הרחיבה חצר היאמטו את השפעתה על פני האיים שיקוקו והונשו. הקבוצות הילידיות שחיו באזורים אלו נטמעו בהדרגה בתרבות היאמטו, בעוד שקבוצות שהתנגדו לאיחוד, דוגמת האמישי, נדחקו לאזורי הפריפריה ההרריים ולצפון האי הונשו.
במאה ה-6 ביססו בני היאמטו את אחיזתם ברחבי יפן ופעלו מאזור אסוקה (כפר באזור נארה של היום). תקופה זו התאפיינה באימוץ רבדים רבים מתרבויותיהם של קוריאה וסין, הוטמעו בה הבודהיזם והקונפוציאניזם, ואומץ הכתב הסיני שפתח פתח לאמנות וספרות. אלו עזרו רבות בגיבוש התרבות היפנית עד לתקופה המודרנית. לקראת סוף המאה ה-6, סין הפכה למשענת התרבותית והפוליטית הישירה של יפן, תהליך שהגיע לשיאו עם הקמת הבירה הקבועה בנארה בשנת 710.
בשנת 593 עלתה לכס השלטון הקיסרית הבודהיסטית סויקו (Suiko), שמינתה את אחיינה, הנסיך שוטוקו (Shotoku), לעוצר בעל סמכויות נרחבות וליועצה הבכיר. שוטוקו התגלה כמדינאי מחונן שפעל לחיזוק השלטון המרכזי אל מול השבטים המקומיים. במקביל להיחלשות הדומיננטיות של ממלכות קוריאה, יזם שוטוקו משלחות רשמיות ישירות לסין (של שושלת סווי) כדי לאמץ את המודל השלטוני המתקדם שלה. הוא אימץ את לוח השנה הסיני ככלי ניהולי והציג את "חוקת 17 הסעיפים" – קוד אתי-מוסרי המבוסס על עקרונות הבודהיזם והקונפוציאניזם. חוקה זו הניחה את היסודות לריכוז הסמכויות בידי הקיסר, שנתפס מעתה כסמל מוסרי ורוחני האחראי על שלום נתיניו. שוטוקו הקים מוסדות סעד, בריאות והשכלה, ולראשונה החלה להשתרש ביפן מערכת אחידה של חוק ומוסר. המאות ה-7 וה-8 היוו את תקופת השיא של מדינת היאמטו; במהלך תקופת נארה, עוצבה המיתולוגיה היפנית הרשמית בכתב, מעמדו של הקיסר התקבע כסמל נצחי, והונחו היסודות התרבותיים המלווים את יפן עד לימינו.
ראו גם
- אוניית המערכה יאמטו, לשעבר אוניית המערכה הגדולה בעולם. האונייה השתתפה במלחמת העולם השנייה וטבעה ב-1945.
